החלום ושברו - ילדים בקבוצה

חיפוש מאמרים



החלום ושברו - ילדים בקבוצה

רונית שי

החלום ושברו - ילדים בקבוצה*

רונית שי

* הרצאה שניתנה בערב לדעת קבוצה - שנתיים לצאת הספר "סיפור קבוצתי - מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות", בעריכת תמר עיני להמן ורונית שי, בהוצאת אמציה, 2015.

 

המפגש שלי עם קבוצות ילדים שהגיעו אליהן כי הקבוצה הראשונה שלהם התפרקה, ומה למדתי מזה על ילדים בקבוצה

קבוצות ילדים להורים בתהליכי גירושין - זה אתגר מיוחד במינו. דווקא בגלל שמדובר בילדים שהמסגרת הקבוצתית הראשונה שממנה הם יוצאים אל העולם, מתפרקת. גם אם זה פירוק מבורך. גם אם הוא מאפשר יצירה של חיים בריאים יותר לחברי הקבוצה הזו (הורים וילדים), זה עדיין פירוק. הייתה הבטחה, אולי חלום, לבנות קבוצה... ההורים בחרו לחיות זה עם זה, להביא ילדים לעולם, לגדל אותם ביחד. ועכשיו הם בוחרים לעשות זאת בנפרד. הקבוצה משתנה.  

הילד לא בחר בזה. הוא לא בחר לצאת מהבית שבו גדל, בזמן שלו ובקצב שלו, או בזמן שרוב בני גילו עושים את זה. הוא לא בחר להקים משפחה אחרת...  מעטים היו הילדים בקבוצות שהנחיתי, שרצו בגירושין, גם כשהיה לא קל בבית.  

לפני הרבה שנים, כינסתי צוות חינוכי שלם, כדי לוודא שכולם יודעים מה תפקידם בכוח, כשאחד מילדי נמצא בבית הספר. פסיכולוגית חכמה שהלכנו אליה להדרכת הורים, אמרה בחיוך: "את מנסה לשכפל את עצמך כדי להמשיך להיות אמא גם בבית הספר".

המשאלה להגן ולשמור, שלא ייפגעו, שימשיכו לשכשך ברחם החמימה, המשאלה הזאת חזקה. זאת גם הייתה הרבה פעמים המשאלה של ההורים שהביאו את הילדים לקבוצה, בוודאי אצל אלו מהם (ומי לא) שהיה להם קשה לחיות עם הכאב של הילדים עם מה שמתרחש בבית.

אני מאמינה שבין אם ההורים מתגרשים, ובין אם לא, המפגש של הילד עם קבוצת המשפחה עצמה, ואחריה, עם קבוצות אחרות, מפגיש אותנו לא רק עם המגבלות שלנו כהורים, אלא גם עם הפגיעות שהילדים חווים במפגש עם אחרים.

וכמה שאנחנו מנסים להגן עליהם, על הילדים... גם בשבילם, ו - גם בשבילנו...

במפגש ראשון של אחת הקבוצות, אמרתי לילדים שהחדר שבו נעבוד הוא רק שלנו, שאף אחד אחר לא יכול להיכנס, כי זה שלהם. ברור שניסיתי להבטיח להם מקום בטוח, אבל הם, חכמים ממני אמרו: "ומה אם עכבר יעשה חור ברצפה וייכנס ממנו לחדר?" (מה שאגב קרה בהמשך J)

הילדים האלו כבר ידעו מספיק על החיים, ולא רצו לקנות, שוב, הבטחה שלא בטוח שאפשר לקיים אותה. וככה למדתי, שנה אחרי שנה, לסמוך על קבוצות ילדים, קבוצות שמצאו את הדרכים הייחודיות שלהן לעשות משהו יותר טוב עם החור הזה.

 

סיפור

בפגישה לפני חופשה, סיפרתי לילדי הקבוצה, שבשבוע הבא איעדר מן הפגישה. הם שאלו למה. אני אמרתי שאני יוצאת לחופשה (זה אחרי שעבדנו כבר 3 חדשים)

"את חושבת רק על עצמך" אומר ליאור  בלי להתבלבל.

רועי מסביר לי איך יכולתי להתחשב קצת יותר: "למה לא לקחת טיסה בחמישי בלילה? ככה זה לא היה פוגע בנו"

אני אומרת: "אולי אתם נזכרים עכשיו באבא שעזב את הבית, ומה אם גם אמא תעזוב? יכול להיות שההורים שלי בוחרים לדאוג לעצמם ומשאירים אותי מאחור?"

"זה גיהינום, עכשיו אני אמות", אומר עידו. אני מציעה לו לכתוב על זה שיר והוא מיד לוקח דף וטוש, וכותב שיר על חייו בגיהינום. עד מהרה, מחצית מקבוצה מתיישבת, מציירת, וכותבת שירים על זה ש "רונית לא תהיה והבית הלך ולא ישוב עוד"

הילדים קוראים בקולם את השירים, מראים את הציורים, ועדי מסכמת: "עכשיו אין ביטחון יותר"

בזמן שהם כותבים, אני חושבת על זה שבזמן האחרון אנחנו מדברים במפגשים על הדברים שנותנים להם תחושת ביטחון בבית ובקבוצה. בכל פגישה, הילדים בונים מחדש בית מכל הרהיטים בחדר, ומנסים לבדוק מה המבנה הכי בטוח. מה למשל יהפוך אותו עמיד לגשם. בסוף כל פגישה הם מפרקים אותו מחדש. בהתחלה חשבתי שהם "ילדים טובים שמסדרים אחריהם", אבל בהדרגה הבנתי ש"הפירוק" הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק כולו. חשבתי על זה שהבניה והפירוק, על הגרסאות השונות שלהן, הן חלק מהדרך שלהם לחקור את מה שמתרחש בחיים שלהם. מאד מעניין לראות שהם לא היו עסוקים כל כך בחלק של הפירוק במובן של הרס. הם יותר עסקו כמו בחלק של הבניה החדשה בחייהם: הם שכללו שוב ושוב את המבנה (בנו למשל את החדר שלהם אצל אבא), ודנו בבית החדש של אבא, ובשאלה אם הוא בכלל שלהם: "אבל אין שם משחקים שאני אוהב", אומר ליאור.

כשעדי אמרה: "עכשיו לא בטוח פה" היא בטאה את האכזבה, ותיארה את החור של העכבר... הנה, המנחה "עושה חור"... הנה עכבר נכנס לחדר בדמותה של מנחה שרוצה לעשות חופש, ומאכזבת.

האם הקבוצה תוכל לוותר על האידיאליזציה שלה? האם אני אוכל לוותר על האידאליזציה שלי?

אחרי שהילדים ביכו את "מר גורלם והבית שאבד" ואפילו החליטו שהם "אוסרים עליי בשם החוק לעזוב את הארץ ולטוס", הם התיישבו לארוחה קלה, והתחילו לשוחח בערנות. כולם השתתפו בשיחה. הם ניהלו אותה בינם לבין עצמם, ושאלו זה את זה שאלות שבעצם שייכות למפגשי הקבוצה הראשונים: "בן כמה אתה? באיזו כיתה את? כמה אחים יש לך? באיזה בית ספר אתה?". אני חשבתי שהם בודקים אם הם ימצאו מישהו מ"האחים" שהוא מספיק גדול כדי לשמור עליהם. נראה היה שהילדים עושים עכשיו הערכה מחדש, ומרכיבים את הפאזל של הקבוצה שמשתנה, מתערער, כשהמנחה שאמורה לטפל בהם, בוחרת לצאת לחופש, ולהשאיר אותם "מאחור".

***

אחרי הארוחה, התחלקה הקבוצה לשני חלקים: חלק מהילדים שיחקו אתי בכדור ואחרים התיישבו סביב שולחן היצירה וציירו לבבות וברכות ליום המשפחה המתקרב. הצעתי שנשחק במסירות כדור, ונראה אם אפשר להגיע לעשר מסירות רצופות בלי שהכדור ייפול. בכל פעם שהוא ייפול, יהיה עלינו להתחיל לספור מחדש. זה משחק שקבוצה אחרת למדה אותי בעבר, אולי משחק הכדור היחיד (חוץ ממטקות או כדור נוצה), שהוא לא אחד כנגד השני, אלא משחק שהמשימה שלו היא שהקבוצה תצליח להתמסר ולהגיע למספר מסירות גבוה ככל שניתן.

אפשר לשחק עם פירושים לבחירה שלי דווקא במשחק הזה - זה נושא בפני עצמו.

אחד הדברים היפים בקבוצות ילדים זה שהם ממציאים כללים חדשים למשחקים. אחת הקבוצות בעבר, הציעה שלא נתחיל בכל מפעם לספור מחדש. היא הציעה שנגדיר מספר להגיע אליו, למשל, 100 מסירות, אבל, חוזרים לאחור רק לעשור הקודם. למשל, אם כדור נופל כשהגענו ל 34, הספירה תתחיל מ 30. אפשר לפרש ולחשוב על כך שהם לומדים שאפשר להפיל, אבל לא הכל אבוד...

ככה היה גם בקבוצה הזאת, שניסתה לנסח את הדרך הייחודית שלה להתמסר בהצלחה:

התפתח ויכוח בין הילדים: חלק רצו לשחק במסירות קבועות של כדור מזה לזה, "כדי שנצליח שלא להפיל את הכדור", וחלק אמרו ש"משעמם לשחק ככה". בסופו של דבר הם המציאו גרסה חדשה, שבה מצד אחד הכדור תמיד נמסר לאותו ילד בקבוצה, מצד שני, מותר לנוע ברחבי החדר כולו, ולא לעמוד במעגל מסודר וקבוע.

אני חושבת על קבוצה שמספרת על חלום המשפחה הוורודה עם הלבבות, ועל שברו. על היכולת להכיר במה שאין, ובתוך כך להרחיב את הגבולות, להמציא ולמצוא איך הם רוצים להתקיים בתוך הקבוצה, עם גרסה חדשה משלהם, של משחק מעניין מצד אחד, וקצת יותר מבטיח שהכדור לא ייפול, מצד שני.

 

הקבוצה  היא מרחב ביניים, או, "מה הסיפור של הדובי..."

כולנו מכירים את הדובי שפעוטות לוקחים אתם לכל מקום. משפחה שלמה עומדת על הרגליים אם הוא הולך לאיבוד, וכמובן שאסור לכבס אותו. הדובי הזה והמעמד שלו בחיי הפעוט מספרים כי הפעוט הפך את הדובי למטפורה לאמא. הדובי הוא לא חיקוי של אמא שסותם את ה"חור", את ההיעדר. הפעוט ממציא אותו כסמל של אמא, כזה שמאפשר לו להירדם גם אצל סבא וסבתא. מעכשיו, יש לקוות, ימשיך להמציא המצאות מתוך ההיעדר והאין.

בדרך כלל דברים מתחילים "להיות לא בסדר" בשלב מוקדם, כשהתינוק מתחיל להבין שהוא לא חלק בלתי נפרד מאמו, והוא צריך להתחיל ללמוד איך לחיות בעולם כישות נפרדת, כמי שצריך לדאוג לעצמו במידה גוברת והולכת, עד שהוא מגיע לעצמאות.

אנחנו נשמח ביכולת הנהדרת של הפעוט לטפל בעצמו בצורה כל כך יצירתית. אנחנו גם נשמח כשהדובי המרוט (והריחני) יונח יום אחד בקרן זווית, וילד צעיר בחולצה של בוב הבנאי יכריז על מאיה מהגן כחברה שלו, שאתה גם יתחתן. הוא יודע שהוא לא יתחתן עם מאיה, מאיה היא "המצאה" נוספת נוכח החסר וההעדר. הוא ממציא אותה כשלמד שאמא כבר תפוסה, על ידי איש גדול וחזק העונה לשם אבא, שהוא לא היחיד בחיי אמא.

הדובי שלנו, ובתורה מאיה כלתו של הנער הצעיר, ימלאו את החסר, אך לא לזמן רב... מאוחר יותר יגיע התור של חוג הכדורגל וחבורת הבנים בהפסקה. הבנות בשלב הזה, הן בדרך כלל "איכס" שאין להזכירו, לפחות עד שהן תתגלינה שוב בשערן המתנפנף.

קבוצה היא מרחב ביניים, היא הרחבה של אובייקט המעבר (הדובי). כלומר, מה שמדובר, מתרחש ו"מתנהג" במרחב הזה, מסמל משהו אחר, באופן המאפשר להכיר את המציאות ולדעת משהו אודותיה. ילדות משחקות באבא ואמא... ילדים משחקים בשוטרים וגנבים...

זו אחת הסיבות שהעוצמות בקבוצות גדולות כל כך לעתים קרובות. לא מדובר רק בקבוצת ילדים שמשחקת תופסת, זאת גם קבוצת ילדים שמשחקת את הפחד שירדפו אחרי, את הרצון לרדוף אחרי מישהו אחר, את זה שמוציאים מהמשחק את מי שלא מספיק טוב, את היכולת להיות טוב וחזק בתופסת כשאולי בחשבון אני לא כל כך מצליח.

למי שמתבונן מהצד, או ל"מבוגר האחראי", זה יכול להראות כמעט מסוכן. "זה ייגמר בבכי"... אנחנו אומרים לפעמים.

 

החלום ושברו - ההזדמנות שיש לכל ילד בקבוצות שבחייו

אנחנו רוצים שילדים ילמדו לחיות בתוך קבוצה, שידעו להיות מי שהם בתוך קבוצה. חשוב שילדים יגדלו בתוך קשר חברתי, מקום שבו הם לומדים מתמודדים עם השונות של עצמם ושל אחרים. הם לומדים על התחרות והקנאה... אך גם על חברות, מנהיגות ואחריות על עצמם, וזה כלפי זה. הם לוקחים אתם אל הקבוצות בחייהם את הניסיון שלהם מהקבוצה הראשונה שלהם, המשפחה. כך יעשו עם הקבוצות בגן, בבית הספר, בשכונה, בחוג, אל חייהם כבוגרים, עם המשפחות שיקימו בעצמם, לעבודה, ולקהילה.

הם זקוקים לשייכות ולזהות שקבוצה נותנת להם אבל כדי שהקבוצה תהיה למרחב ביניים שמחבר בין מי שהם לעולם, כדי שיצאו מ"רחם אמא" וייפרדו מהפנטזיה ש"לאבא שלי יש סולם, מגיע הוא עד השמים" - הם אלו יהפכו את הקבוצה לשלהם, כפי שעשו עם הדובי בזמנו. אנחנו לא יודעים לעשות את זה בשבילם. הניסיון שלנו להשאיר את הקבוצה כרחם חלופית וכסולם שאפשר להגיע אתו עד השמים, לא יצליח, ואולי טוב שכך.  למדתי שילדים יכולים לשאת את הסדקים שיש בתוכם, את הסדקים שיש למבוגרים בחייהם, מבלי להישבר. הם ימצאו את הקבוצות שלהם, ילמדו לחיות עם חוקים, וגם, להמציא כאלה שקצת יותר מתאימים להם. כשהם ילמדו להמציא משמעות לקבוצות הללו בחייהם, ולעצמם בתוכן, הם יהיו פחות חרדים מהחור והעכבר הפוטנציאלי, ואולי אפילו יתחילו לשחק אתו. 

אודות כותב/ת המאמר
רונית שי
מקומות - MEKOMOT
צרו עימי קשר
X

צרו קשר

אודות
אני רונית שי, פסיכותרפיסטית (MA) עם ניסיון רחב בטיפול נפשי. בקליניקה שלי אני נפגשת עם ילדים, נוער ומבוגרים במצבי משבר ושינוי בחייהם.
המתן

Auto onPageLoad Popup

*אני רוצה לקבל תכנים מעצימים בתחומים הבאים:

כתובת הדוא"ל שתמסרו לא תועבר לכל גורם חיצוני, גם אנחנו שונאים ספאם.